היא מתלוננת עליו כל ערב:

"כרסם חור בשמלת המשי החדשה,

טיפס על אבן החלון, שבר עציץ, פיזר אדמה,

הרס מטען הטלפון היקר".

לשכנתי מלמטה קוראים מריה,

והוא – זה חולדה זכר בעל פרווה אפורה.

- "גנב עגיל זהב וקבר אותו בנסורת,

החביא חתיכת דג מלוח בנעל הבית".

בבתיך, מריה, חורים קרועים ברהיטים,

החולד חושב שהכרית שלך זה בית השימוש שלו.

בלילות הוא מרעיש - קורע נייר והופך את הצלחת,

מפריע לישון וחולם לגנוב את העגיל השני.

היא מתלוננת עליו ומקללת אותו ללא רחמים,

ולמרות זאת קונה מטען חדש.

היא משלימה עם הרעש בלילות וזורקת את הנעל המסריחה,

ופתאום צרה דופקת על דלת ביתה.

אז מדוע, מריה, את מבזבזת את כספך האחרון

על רופא שממילא לא יעזור?

כי "חייה של חולדה קצרים הם,

ואין טעם לטפל – תקני חדשה".

מדוע את נאבקת על כל נשימתו, מריה,

שוב ושוב מחשבת מינון ומפוררת כדורים?

ולאחר מכן יושבת שעות מתבוננת לתוך חשיכת הלילה,

ממשיכה ללטף אותו גם אחרי שהפסיק לנשום.

ואחרי זה קוברת אותו כאילו היה בן אדם,

ונשבעת בתוך לבך– "לעולם לא עוד"

ועוברת לה שנה ואולי חודש

והכל בסדר, רק הפסקת לישון טוב.

והחיים ממשיכים להם כהלכה, מריה.

ופתאום תראי אותו פורץ אליך וקול קורא בעיניו: "חזרתי!"

ואת תעמדי מצדו השני של חלון הראווה

בולעת דמעות ונזכרת בקבר ההוא...

מסתובבת, בורחת –לא לראות, לא לשמוע,

ואילו ידיך כבר מושיטות כסף למוכר.

ואילו פניך כבר שוקעות בפרווה החמה,

ושבר לבך סוף-סוף שב למקומו.

כי זאת אהבה, מריה.

לאהבה יש ארבע רגליים ואוזניים עגולות

כי את בשבילו כל עולמו

ובו זמנית את בשבילו אלוהיו.

כי כשאת איתו הוא נצמד אליך,

הוא מלקק את אצבעותיך בדאגתו החפוזה,

הוא שואף להיות איתך כל רגע,

כל כך מתוק מתכרבל וישן על ברכייך.

לאהבה יש לב חולדתי רחב,

למרות שלבו קטן משלך פי 102.

ושיגידו שזאת רק חולדה מטופשת,

אבל את יודעת מה קורה שם באמת.

והיום בלילה שוב יהיה רועש,

אך את תשני כמו מלאך ותחייכי תוך שינה.

כי זאת אהבה, מריה.

...והמטען של טלפון זה רק מטען.

אנה זלנצובה